מישהו מטפל בך?
עיצוב וצילום שרון ברקת
בתקופה האחרונה הסתובבתי בחדרי טיפול שונים בחיפוש אחר ייעוץ ועזרה של איש מקצוע לבעיה שהתעוררה. במהלך החיפושים מצאתי את עצמי פוסלת אפשרויות במקרים בהם החדר עצמו יצר אצלי תחושות לא נוחות.
אחת הפגישות שהטרידה אותי במיוחד היתה אצל פסיכולוגית מצוינת לפי כל ההמלצות, אבל אני, במקום לשפוך את כל מה שישב לי על קצה הלשון, הייתי ב"בלאק אאוט" ולא הצלחתי לדבר. לא זכרתי למה באתי ולא הצלחתי להתארגן סביב הנושא (שהיה די ספציפי). למרבה המזל לא הייתי שם לבד והשיחה התנהלה בלעדי.
אני חושבת שההתנהגות שלי הייתה תגובה לחדר שהיה עמוס מאוד בפרטים ובאישיות של האדם שבחר אותם, ואני מצאתי את עצמי בוהה מבולבלת במדפי הספרים שאפפו אותי ובעבודות האמנות הגדולות מאוד שלפני. ומאחורי. ומכל צדדי...
הפגישה הזו גרמה לי לחשוב הרבה על הקשר שבין החוויה הפיזית והוויזואלית לחוויה הרגשית. אני לא מעוניינת להיכנס לזה ברמה התיאורטית שדנה רבות בקשר בין עולם האסתטיקה ועולם הנפש אלא דווקא ברמה היומיומית, שבה אפשר למצוא פסל ענקי מברזל חלוד שמקשט קליניקה צרה וארוכה שממוקמת בקומת מרתף. או לחילופין מה קורה למטופל שיושב מול אוסף הינשופים הגדול של הפסיכולוג, כשזה רושם על נייר את החלומות שלו.
בכלל, כשאני חושבת על עיצוב ובמיוחד על עיצוב קליניקות, אני נזכרת במשפט ששמעתי בבית כילדה כשרציתי לקנות בגדים חדשים: "אל תסתכלי בקנקן אלא במה שיש בו". אפשר לבוא ולומר גם עכשיו שהעיסוק שלי במראה של החדר הוא בעצם עיסוק בחיצוני ולא במהות אבל לדעתי זו טעות. בזכות החוויות הטובות שהיו לי בחדרי טיפול (כן, היו כאלה) אני מתעקשת לחשוב שהצורה היא משמעותית וחייבת להיות נוחה, טובה מספיק ומאפשרת. הרי הטיפול מתעסק כ"כ הרבה בסטינג, אז איך אפשר שלא להתייחס ברצינות למשמעות הוויזואלית ולחוויה שהחדר מייצר?
ומכיוון שהמטפל יכול להיות נהדר בתחומו אך חסר הבנה או עניין בחלק החזותי, במקרה כזה כדאי לו להיעזר באיש מקצוע לארגון החדר ולא להתייחס לכך בביטול.
אני חושבת שהחדר לא צריך להיראות מעוצב מידי אבל כן חשוב לתכנן אותו בעדינות. שיהיה אישי וחם במידה, אבל גם אנונימי. שלא ירגישו כאילו שזה המקום שאליו זורקים את הריהוט הישן שלא רוצים יותר, אבל שגם לא יהיה חדש ומלוקק. כדאי להבין מה סוג האור שיש בחדר ואיך נכון להתייחס אליו. איזה תאורה להוסיף. מה האפשרויות לאוורור. וכמובן, המיקומים של הרהיטים. באחד מהחדרים שהוזמנתי לעצב חשבתי לעצמי שאם המטפל היה שוכב בעצמו על הספה הוא בטח היה שם לב שכל מה שהמטופלים שלו רואים מהזוית שלהם זה את כבל החשמל שמשתלשל מהמזגן. ואני מאמינה שהוא היה רוצה לשנות את זה.
אני מתכוונת, תשבו או תשכבו במקום של המטופל. תראו מה הוא רואה. במה הוא יכול לגעת. לאן הוא יכול לשוטט במבט. איזה סוג תמונות תלויות בחדר? עד כמה הן פתוחות ומאפשרות הקשרים שונים? מה הגודל שלהן והאם הוא מתאים לגודל של החדר? ולמרחק מהעין? מה הצבעוניות בחדר? מה הפרופורציות והמרחקים בין הפריטים? כמה מרחב נשאר לריק. אולי אפילו לארגן משהו בהישג יד חוץ מטישו? (שיהיה במה להתעסק).
ואם לא מתאים לכם לעשות את זה בעצמכם דברו איתי, כי אני, זה בדיוק הדבר שאני אוהבת לעשות.